חובת הדיווח לרשויות המס - על מי היא חלה?

לאחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר על כוונת משרד האוצר להטיל על כל אזרח חובת דיווח שנתית למס הכנסה.

האם זה טוב לנו, מה האינטרסים הפוליטיים בהטלת חובת דיווח כללית, ומה המצב במדינות אחרות. על כך בכתבה שלפנינו.

חובת הדיווח מתחלקת לשני חלקים: חובת דיווח למס הכנסה וחובת דיווח לרשויות מע"מ (מס ערך מוסף).

חובת הדיווח למע"מ אינה חלה על שכירים, וגם אם יטיל משרד האוצר את חובת הדיווח הכללית, הרי שהדיווח יהיה למס הכנסה ולא למע"מ. מי בכל זאת מדווח למע"מ? חברות בע"מ (בערבון מוגבל) הכוונה לחברות המאוגדות כחברה אצל רשם החברות או רשם תאגידים אחר (כמו רשם העמותות למשל). אלו מחויבים בדיווח דו-חודשי למע"מ.

אולם הפריבילגיה בתשלום מע"מ חודשי אינה נתונה רק לחברות ותאגידים. גם עצמאיים הרשומים כעוסקים מורשים חייבים בדיווח כזה.

יש להבדיל בין עוסקים מורשים לעוסקים פטורים כאשר אלו האחרונים עצמאיים שמחזור המכירות שלהם נמוך מ-76,000 ₪ בשנה. אגב גם שכירים אלו חייבים בדיווח אולם מדובר בדיווח פעם בשנה למע"מ המאשר שהם לא חרגו מתקרת ההכנסה לעוסק הפטור.

כאן יש להבחין בין מספר סוגים של נישומים:

חברות ועצמאים (ולא משנה אם מורשים או פטורים- החלוקה בין מורשה לפטור נקבעה בחוק מע"מ והינה רק לצורך מע"מ, מבחינת מס הכנסה כל העוסקים שווים).- אלו נדרשים בדיווח חודשי או דו חודשי בשם "מקדמות", בו משלמים אחוז מסויים מההכנסה (ולא מהרווח כפי שמקובל במס הכנסה בחישוב השנתי והקובע).

שכירים במדינות כמו ארה"ב ואוסטרליה- בארצות אלו מוחלת חובת דיווח כללית. כל אזרח מחוייב בסוף השנה לדווח לרשויות על הכנסותיו. לכאורה זהו דיווח מיותר שכן ממילא הרשויות כבר קיבלו את המס המגיע להם ממי ששילם לאותם אזרחים שכירים (המעביד- בתהליך מרגש שנקרא ניכוי במקור). עם זאת, מצדדי השיטה טוענים כי מעבר לחינוך הפיננסי המוקנה אגב תהליך הדיווח, מס הכנסה יכול להצליב בין הנתונים ולקבל תמונה טובה יותר.

שכירים במדינות כמו ברזיל וצרפת- במדינות אלו לא כל מעביד מנכה את מלוא המס משכרו של העובד. לכן במשטרי מס אלו העובדים מתחלקים לעובדים אשר עבורם מנוכה כל המס וכאלו שלא. ולכן חובת הדיווח במדינות אלו מורכבת מאוד.

שכירים במדינות נורדיות- במדינות כמו דנמרק, שבדיה, ומהשנה הבאה גם בלגיה, הדיווח עובד בצורה הפוכה. המדינה אוספת עבור כל האזרחים את הנתונים ומדווחת לעצמה עליהם (נשמע מוזר, אבל כנראה שהקור חודר גם למערכת המס והמחוקק יעשה הכל כדי לא להוציא את הנישומים מהבית). הדיווח של האזרח מתמצא באישור או דחייה של השומה (החוב) למס הכנסה. כך למשל רוב השבדים מדווחים את דיווח המס שלהם באמצעות מסרון (הודעת סמס) פשוט לרשות המיסים.

שכירים במדינות כמו ישראל- שכירים אלו אינם חייבים בדיווח לרשות המיסים ולכן נשארים מתחת לראדר של רשות המיסים. היתרון ברור- אין כאב ראש לאזרח. החיסרון לאזרח הינו בכך ששיטה זו מחייבת את כל מי שמשלם לאזרח שאינו עוסק לנכות מס במקור. או אז יכול להיווצר ניכוי יתר שפוגע באזרח ומחייב אותו להגיש דו"ח כדי לקבל את החזר המס. החזר המס לשכיר יכול לנבוע מכך שהמשלם אינו מודע לעסקיו האחרים של השכיר. למשל אם שכיר השקיע בבורסה והרוויח רווח הון מניירות ערך, אך מנגד מכר מניות בחברה פרטית בהפסד הון מותר לו לקזז בין השניים. אבל הבנק דרכו הוא סוחר בבורסה לא יודע אודות החברה הפרטית וינכה לו את המס המקסימלי.

כדי לקזז את הסכומים ולקבל את החזר המס לשכיר, על השכיר לפנות למס הכנסה באמצעות טופס 135 (דין וחשבון מקוצר) או טופס 1301 (דין וחשבון רגיל).

לטפסים אלו עליו לצרף טופס 106 (או טופסי 106 במקרה של יותר ממעסיק אחד) טופס 867 מהבנק (או טופסי 867 במקרה שיש יותר מחשבון בנק אחד).

לסיכום

לכל אחת משיטות המס יתרונות וחסרונות. החלת חובת דיווח כללית צריכה להיות מלווה בפישוט התהליך הבירוקרטי, ומתן חינוך נאות לאזרחים.